והנושא השבוע, עם מי הוא עבד? הוא עבד עם…(ניסיון גרוע של הכותב ליצור משחק מילים שיוצר את המילה "עבדים" וכל מה שיצא לו היה "עבד עם". לא היה מקבל לייק אחד בקבוצה "בדיחות קרש בין חברים….", ובנוסף, אלו הסוגריים הכי ארוכים שהיו לו אי פעם. ובנוסף, הוא גם מדבר על עצמו בגוף שלישי. ואחרי שדיברנו על כמה אני מעצבן [אני אפילו מעצבן את עצמי עכשיו רק במחשבה על כמה אני מעצבן],ואחרי שעשינו עוד סוגריים בסוגריים הכי ארוכים אי פעם, אפשר לסגור את הסוגריים) עבדים:
אז "קצת פחות" משעשע מהעניין של המשחק מילים הגרוע שלי, אבל שוק העבדים של זנזיבר הוא אחד מהמקומות שמשאירים כתם שחור וענק על ההיסטוריה של זנזיבר. קצת אירוני שזה כתם שחור ועבדים מאפריקה באותו משפט אבל כן.
שוק העבדים של זנזיבר היה אחד מהשווקים הגדולים בעולם וממנו יצאו מדי שנה 50,000 עבדים!!!! כמה???? 50,000!!!! שזה 70,000 יותר ממה שיש לי בבנק.
הדרכים שבהן הם הגיעו לשוק מזעזעות לא פחות מלראות את סבתא מתקלחת בטעות.
ועכשיו אני עובר למצב רציני ומסביר כמה לא נעים להיות עבד משוק העבדים בזנזיבר:
סוחרי העבדים היו למעשה ערבים מחצי האי ערב והסחר בעבדים החל עוד לפני האסלאם, סה"כ המסחר בעבדים היה למעלה מ1,000 שנה, סוחרי העבדים היו מגיעים לחופה של אפריקה ונכנסים למעמקי היבשת(הכי מערבה שהגיעו היה קונגו), בעקבות הביקוש הגבוה לעבדים. סוחרי העבדים ניצלו יריבויות בין שבטים ועודדו את הראשי שבטים לתקוף ולתפוס בשבי שבט אחר ולמכור להם אותם תמורת חרוזים או תירס או פיסות בדים.
על אף החוק באסלאם האוסר על התעללות בעבדים, במסע בדרכם לשוק העבדים הסוחרים כנראה התעלמו מהחוק הזה מכיוון שלקורות עץ ארוכות שהונחו על כתפיהם כבלו את הראשים שלהם ורגליהם היו כבולות בשלשלאות. בנוסף, הם סחבו גם שנהב וסחורות ובמידה ואמא סחבה את תינוקה וגם שנהב והתינוק היה מפריע לה לסחוב, היו הורגים או נוטשים את הילד כדי שלא יפריע לה לסחוב את הסחורה.
גם אם מישהו היה חלש מדי ללכת אז היו הורגים אותם ומשאירים אותם מוטלים בצד הדרך לצבועים ונשרים. ואחרי שיירה כזאת נשארו תמיד גופות מרקיבות. אחרי שבועות או חודשים של צעידה, הם הגיעו לעיירת חוף ממנה הפליגו לזנזיבר, שקוראים לה Bagamoyo שמורכבת משתי מילים בסווהילית שהמשמעות שלהן היא "המקום בו נפל הלב" כי במקום הזה הם הועלו על ספינות לשוק העבדים בסטון טאון שבזנזיבר ואיבדו כל תקווה לחירות מכיוון שהם לא ידעו לשחות ובטח שלא להשיט סירה ושם הלב איבד תקווה. הם הועלו לסירות הדאו המסורתיות ונדחסו בתוך בטן האונייה הקטנה בין 200-600 איש, אם מישהו חלה, זרקו אותו מהסיפון כי עבד חולה יכול להדביק את כל "הסחורה". תשובה במקום לא צפוי לחידה- כי אין להם אוטו. ממשיך, אם מישהו לא היה מרגיש טוב לפני ההגעה לזנזיבר, היו זורקים אותו כי על כל עבד שנכנס משלמים מס ואם גם ככה יש סיכוי שהוא ימות אז חבל לשלם עליו.
בסטון טאון (עיר האבן) ובזנזיבר עצמה, עדיין יש תזכורות לעבר שלה, במקום בו היה שוק העבדים ותאים קטנים להחזקת עשרות עבדים בצפיפות כאשר יש להם שלושה חריצים קטנים בקיר אשר סיפקו להם ליטופים קטנים של אור בחושך האינסופי שיש שם. היום במקום שוק העבדים ישנה כנסייה, שבתוכה יש צלב שעשוי מהעץ תחתיו מת וקבור לבו של החוקר הבריטי דיוויד ליווינגסטון שהחל את הפעילויות לשחרור העבדות בזנזיבר. אך על אף האיסור של הבריטים לסחור בעבדים שהחל ב1,873, הסחר הלא חוקי בעבדים המשיך עד 1,907. ועבדים הוחבאו במערות ברחבי זנזיבר. לפני המכירה שלהם הם נוקו והולבשו להעלאת הערך שלהם.
חסכתי מכם עוד כמה פרטים מזעזעים שהיו כאן, חשוב לציין שרוב העבדים יוצאו למזרח ולא לאירופה ואמריקה.
הוספת תגובה